מיחסי שנאה אהבה לפני המשחק ועד שאגות השמחה מול ההלם הבלתי המעוכל בדקה ה-91, איך חלף הדרבי ההזוי עבור אוהדי שתי הקבוצות שנמצאים בפרידה זמנית(?) עד שיגיע שלום בית. המפגש מזווית קצת שונה, 48 שעות אחרי.

ביום א' בשבוע שעבר, ירושלים עוד געשה מסיפורו (העצוב) של עוז צבאג או ממצבה של בית"ר בטבלה אך מיום שני כולם כולל כולם, דיברו בכל מקום אפשרי בעיר רק על דבר אחד: הדרבי (מילה קשה לאוהדי קטמון) הלא מובן בין הפועל ירושלים להפועל ק. ירושלים.

באופן כללי לא זכור בליגה הלאומית משחק כזה טעון או מסקרן בשנים האחרונות שריגש ועניין לא מעט אוהדים גם מחוץ לתחומי עיר הבירה.

ההבדלים בין מחנות האוהדים נראו והורגשו היטב במהלך השבוע. בעוד אנשי קטמון מציגים חזית של פיוס ורצון לשלום, אצל הקהל של הפועל ירושלים התחושות היו אחרות לגמרי כשאווירת בגידה ובעיקר שנאה שוררת בנפשם.

לפני שריקת הפתיחה היה אפשר לראות היטב את השוני בין האוהדים שלמעשה עד לפני שבע שנים היו אחים בדם. בעוד הקטמונים מרימים שלטים עם שמות כל שחקניה האגדים של הפועל ירושלים המיתולוגית כגון אמיר גולה, יניב אברהמי, אלי בן רימוז' ואפילו שגיא יוסף ששיחק אתמול מולה, אצל הצד השני השלטים דיברו בעיקר על בגידה, נטישה ואכזבה מאלו "שערקו" אל מעבר לגבול.




את האמת שהחיוכים האמיתים בצד הקטמוני הגיעו עוד לפני שהחל המשחק כאשר חילחלה בהם ההבנה כי הנצחון הגדול כבר הושג ביציעים כשהציגו רוב מוחלט לעומת אוהדי הפועל ירושלים (ומי שטוען אחרת ויש כאלו, חייב לעשות בדיקת עיניים). בשבילם זה היה חשוב יותר מכל ובזה התעסקו יושבי היציע המזרחי במרבית שלבי המפגש ההזוי הזה.

שתי הקבוצות "התאחדו" על כר הדשא לפני שריקת הפתיחה לתמונה משותפת וכמה מפתיע כי השחקן שעמד כחוצץ ונעמד באמצע היה אופיר עזו שהיה מרחק פסע קטן מהצטרפות לקטמון בקיץ האחרון.


גל לייבוביץ' עשה תיאומים אחרונים לשריקת הפתיחה ובעוד מרבית שחקני קטמון מתפללים לבורא עולם וכ'ו. שי אהרון שעבר שבוע לא פשוט בכל מיני תחומים, העדיף לזמזם יחד עם אוהדיו את השיר שנכתב עבורו. למעשה הייתה זו אולי תמונת המשחק כשהסמל הבלתי מעורער בעבר של הפועל ירושלים בעצם מפנה להם גב ומראה בצורה סימבולית היכן נמצאת לדעתו הדרך הנכונה לעתיד.


המשחק נפתח כצפוי בעצבים מצד שתי הקבוצות, מצבים של ממש לא נרשמו והאירוע המרכזי התרחש דווקא על לוח התוצאות שהחליט לבצע שגיאת כתיב בולטת כדי להכניס איזשהו סוג של הומור למפגש הטעון הזה.


המפגש נמשך ללא אירועים מיוחדים למדי אך ביציעים מתח רב. מצד אחד אורי שירצקי שישב עם שחקן העבר יאן חנוכייב ולידם הצמד יהונתן כהן את גיא לרר לא יודעים את נפשם מעצבים ולחץ. מנגד משפחת סאסי יושבת ביציע הכבוד ורק מחכה לנקום בנוטשים.




במחצית התרכזו אוהדי הפועל ירושלים דווקא בגידופים כלפי אשר גולה, עוד אחד "מהבוגדים" וניסו לכלות את זעמם בכל מי שזז עם חולצה קטמונית כולל האפסנאי אלעד סיבוני, מה לא עושים כדי לפרוק עוד קצת מתח לקראת 45 הדקות שנותרו.

שי אהרון מוחלף ולצערו יורד מכר הדשא בדיוק להיכן שהגרעין הקשה של אוהדי הפועל ירושלים נמצא. את השנאה אפשר לחוש היטב בתמונה מתחת. הוא מבחינתם הבוגד הכי גדול וכל קללה או יריקה שספג במהלך השניות הללו מוצדקות (כיאה לתרבות הספורט כאן). לזכותו של אהרון, הוא המשיך ללכת בשקט וללא תגובה, לספסל מועדונו.


הפועל ירושלים משתלטת על המשחק במחצית השנייה ואוהדיה מרגישים שהשער מתקרב אך קטמון באחת מהתקפותיה הבודדות במחצית זו, עולה ליתרון משער של שטיין והסכין ננעצת חזק בגבם (ובליבם). אחד מאוהדיה אפילו פורץ למגרש בצורה סמלית רק כדי להציג בפני אוהדי קטמון את הצעיף עם הכיתוב "הפועל יש רק אחת".

באותה נשימה אפשר לציין שלא כל היציע הקטמוני געש מאושר ברגע הגול. היו גם כאלה (ולא מעטים) שעמדו שלובי ידיים ואינם ידעו אם לצחוק או לבכות. ככה זה שהילד נותן סטירה מצלצלת לפרצופה של אימו.
השער הותיר את האוהדים של "המארחת" בהלם אך לא לזמן רב ומי אם לא איתמר כהן, אחד משחקני הבית הבודדים שנותר בהפועל ירושלים, כובש, משווה ל 1:1 ומזרים דם חדש לפניהם הקפואות של אוהדיו.

המשחק הולך בדרך הבטוחה לעבר חלוקת נקודות שתעשה גם צדק עם מה שהתרחש על כר הדשא אך בדקה ה-91 עומרי רון שהתייבש עד כה במרבית העונה על הספסל, דוחק מקרוב עם כל הלב פנימה, כובש שער בכורה בקטמון ולמעשה מצדיק את כל משכורתו מעתה ועד אחרית הימים ככובש השער החשוב ביותר בתולדות המועדון.
אגב, גם אותם אלו שנותרו לאחר שערו של שטיין אדישים ושלובי ידיים לא הצליחו כבר להסתיר את פרץ הרגשות. מסתבר שאמביוולנטיות היא לא לנצח..

בעוד אוהדי קטמון גועשים משמחה ובעיקר שרים את הלהיט החדש, "סאסי הרס את הפועל", הקולות מהעבר השני קשים ביותר. להפסיד מלחמת עולם שכזו בדקה ה-91 גרם לכמה התקפי לב ביציע, התגובה הראשונית הייתה הלם מוחלט שהוסב במהרה לקללות ויריקות לעבר ספסל קבוצתם.

בגזרת המאמנים, אין מתאימה יותר מהכותרת, "ע (עידן) תחת ע (עופר)" כדי להגדיר את מה שהתרחש על כר הדשא. בעוד החילופים של עידן טל החלישו משמעותית את קבוצתו, עופר טסלפפה שלח בינגו אחר בינגו לכר הדשא. אדלשטיין הוסיף מימד של מהירות, פנסו ששותף רק לארבע דקות עוד הצליח לשלוח רגל ארוכה שחילצה מצב ודאי לגול ועומרי רון? כל מילה מיותרת.


השער של רון לא רק היה דרמטי והעניק שלוש נקודות יקרות לקטמון בטבלה אלא למעשה גם סימן בשביל אוהדיה עוד "וי" על הדרך שעשו מאז הקמתה ועד היום, צדק פואטי אם תרצו.
מי מהם האמין אי שם ב 25.9.2009 במשחק נידח בתל שבע מול צעירי אלהושלה שהחל את המסע כקבוצה חדשה כי בחלוף 4 שנים הלב ינצח את ההגיון כששניהם כבר אמורים היו, ללכת יחדיו.

פרק א' ביחסי שנאה אהבה הסתיים לו אמנם אך שני המועדונים חייבים לעשות כבר מעתה הכל על מנת לדאוג שפרק ב' בראשון למרץ, יהיה גם האחרון ושבעונה הבאה, תהיה קבוצה אחת חזקה ומגובשת בירושלים שתהווה אלטרנטיבה של ממש ליריבה העירונית האמיתית (בית"ר). לא עוד שתי זהויות שונות שימשיכו להתשכשך להן במרכז טבלת הליגה הלאומית.


הסיכוי שזה יקרה? שואף לאפס ודומה שבשישי הקרע בין הצדדים רק העמיק אך נסיונות יהיו ויצוצו כמו בפגרת הקיץ שחלפה לה, במקרה הגרוע נקבל בעונה הבאה את פרק ג',ד' של הסיפור. ימים יגידו.