היסטוריה: לראשונה אי פעם בכדורגל הישראלי, קבוצת אוהדים בליגה מקצוענית. הפועל קטמון ירושלים עשתה זאת, החגיגות בעיצומן, אז למה יש הרגשה חמוצה באוויר? את האמת, לא ככה רצינו לסיים, אבל כולם מסכימים על דבר אחד: קטמון עשתה עונה גדולה.

 כל השבוע עלו המון ספקולציות לאוויר, חילופי האשמות, כן יקנו, לא יקנו, כן ימכרו, לא ימכרו, כן יופיעו, לא יופיעו, עד ששכחנו כמעט שמדובר בכדורגל. ולכן, בחרתי בכתבה שלי על המשחק להתעסק בדבר הזה שממנו קמו שתי קבוצות האוהדים המדוברות: הרגש.

בכתבה הבאה לא תראה מילה אחת על המוניות שקטמון מימנו לכאורה לשחקני לוד, על ההתאחדות לכדורגל והחלטותיה, לא על מכבי יפו (את הספקולציות נשאיר לימים הבאים) בואו נשים לרגע את הכל בצד, ונריע להפועל קטמון ירושלים, שקמה, יש שאומרים משנאה ויצר נקם, ועולה באהבה.

הכותרת שבחרתי היא חלק משיר אותו שרים אוהדי קטמון בכל המשחקים בתשוקה אמיתית. האינטרנציונל הוא המנון הקומוניסטים, או הסוציאליסטים אם תרצו, וגם יש לו גרסה עברית:

"קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב, אש הנקמות הלב לחכה, לקראת אויב היכון לקרב. עולם ישן עדי היסוד נחרימה, מגב כפוף נפרק העל, את עולמנו אז נקימה, לא כלום מתמול, מחר – הכל. זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם, על האינטרנציונל יעור, ישגב אדם. רק לנו עמלי כפים, רק לנו עמלי היקום, האדמה וברכותיה, ולכל הולכי בטל לא כלום. אין רב רבנו ומושיע, לא אל, לא מלך, לא גיבור. בזרוע נטויה נבקיע, את דרכינו אל האור"

הפועל קטמון ירושלים, אם תרצו, היא כל מה שהשיר הזה מייצג. היא קמה על טוהר אוהדיה, שרצו לראות קבוצה שמנוהלת נכון, בשקיפות מלאה, קבוצת אוהדים קראו לה, הפועל קטמון ירושלים.

                אוהדי קטמון חוגגים עלייה. היסטוריה

היום הוא יום היסטורי בכדורגל הישראלי. קטמון עלתה ליגה בזכות, ויגידו מה שיגידו, היא גם הייתה הכי טובה לאורך כל העונה. היום זהו יום חג לכדורגל המקצועני, שמקבל לחיקו פנינת כדורגל כמו המועדון האדיר הזה, והקהל המופלא שמלווה אותו לכל מקום.

הנשים, הילדים, הנערים, כל אלה שגודלים על ערכי הקבוצה הזו להיות אוהדים נאמנים, ימשיכו להגיע לכל מגרש בארץ, ולתמוך בקבוצתם. רק שעכשיו, הם קצת הרחיבו את אזורי החיוג שבהם יטיילו.

קטמון ניצחה קבוצה מפורקת, זה לא סוד. למשחק לא היה ערך ספורטיבי מתחילתו, זה לא סוד. אך בשורה התחתונה, קטמון בלאומית, עד שיוחלט אחרת, אם יוחלט.

                  שירצקי. יכול לחייך.

לא אגיד שנהניתי היום לראות את המשחק. הקהל היה מהנה כרגיל, אך הכדורגל הוא ספורט תחרותי, וכל היופי בו הוא שגם הקטנות לפעמים יכולות על הגדולות, לפעמים גם דוד נותן בראש לגולית.

אך לא בניסים עסקינן. לכולם היה ברור שהשאלה שתישאל היא כמה לוד תקבל, ומתי קטמון תעצור. אך אנא מכולם, בל נשכח שהקבוצה הזו עשתה עונה נהדרת, לא הפסידה ב-20 המחזורים הראשונים, עברה משבר, אפילו שניים, פציעות, תקשורת חודרנית, ולמרות הכל, היא בלאומית.

אתמול שאל אותי אחד מאוהדי קטמון מי אני רוצה שתעלה ליגה, כשהוא בטוח בכל רמ"ח איבריו שאני אוהד של מכבי קביליו יפו. אמרתי שאני רוצה ששתי הקבוצות האדירות האלה יעלו, כי כל מה שהן מייצגות, זה מה שהכדורגל שלנו צריך. אהבה, תשוקה, וחזון.

                  סוויסה. זכה לכבוד מלכים בטדי

רציתי להוסיף את המילה הגינות, אך המילה הזו כל כך לא מתאימה לשבוע האחרון, בו נחשפנו לבעיה הגדולה ביותר בספורט (לא רק בישראל) בכלל: לעיתים הרצון לנצח, גובר על הערכים הבסיסיים שעליהם מושתת הכדורגל.

הפועל קטמון ירושלים, ברכותיי. הייתי נפעם ונרגש לראות מיזם, שהתחיל מליגה ג', עבר ימים יפים יותר ויפים פחות, מגיע עד לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי. הליגה הלאומית הרוויחה, הכדורגל הישראלי הרוויח, אוהדיכם הנפלאים הרוויחו, העלייה הזו שלכם. צאו לרחובות, תחגגו, מגיע לכם.

                        גולה ושמש חוגגים. עלייה וקוץ בה? לא בהכרח..