מאז הגיע ליאור זאדה ליפו, הוא הביא למועדון משהו שהיה כל כך חסר לו כל השנים, משהו שלא לומדים בקורס הפרו. האם זה יספיק בשביל לעלות ללאומית? אין לדעת, אך בסופו של המחזור הקרוב, יפו יכולה למצוא את עצמה במקום השני לאחר קאמבק מרהיב

המשחק הראשון של ליאור זדה ביפו היה, כמה סמלי, בטדי מול האקסית, הפועל קטמון ירושלים. אז יפו הייתה קבוצה כבויה, שבורה, חסרת מעוף וחסרת מוטיבציה, אשר בעיקר חוותה הפסדים, בקושי הצליחה לכבוש וכמובן גם בטדי הפסידה. כבר אז כתבתי שיפו תימדד רק אחרי המשחק מול הירושלמים. מאז ועד למשחק הבא מול קטמון שנערך בשישי האחרון, עברו הרבה בורקסים ביציעי המגרש בחולון. קביליו יפו חזרה, ובגדול.

אחת הבעיות הגדולות של יפו לאורך מעט השנים שהיא קיימת, היא שהחבר'ה לחוצים לעלות ללאומית, כאילו זה עניין של חיים ומוות, ועל כך יעיד כל שחקן וכל מאמן שעבר במועדון בשנים האחרונות. הלחץ הזה, התבטא בהרבה מובנים, ופשוט גמר ליפו את הסיכוי לטפס ללאומית פעם אחר פעם. מלבד אותה עונה בה הקבוצה כמעט וצלחה את משחקי הפלייאוף ונעצרה רק מול הכח ר"ג, למרות שגם שם הלחץ היה באוויר.

מאז הגיע ליאור זדה ליפו, משהו השתנה. נשים לרגע בצד את המאזן המרשים של תשעה ניצחונות, ארבע תוצאות תיקו ושני הפסדים בלבד, ונתרכז בדברים הקטנים, אלה שהביאו את יפו מהמקום ה-14 בו הייתה במחזור השביעי, למקום השלישי, מרחק שני ניצחונות מהלאומית.

                   אוהדי יפו. רווי נחת מהקבוצה (צילום: לירן דורף)

בעבר כולם היו יושבים באסיפות. המנהלים, האפסנאי, היו"ר, סגן היו"ר, הדוד, הסבא, העסקן, הסבתא. היום השחקנים מעידים שבאסיפות זה רק הם והמאמן, מתרכזים במה שצריך לעשות, במה שלשמו התכנסנו כאן, לשחק כדורגל. אין את הלחץ הזה, שכולם בחדר, בוחנים, מבחינים, ומצפים.

מכבי קביליו יפו היא יחידה אחת, חזקה. גם אלה שיושבים על הספסל, לא מתמרמרים וממוקדים במטרה הברורה: ליגה לאומית.

שחקני הרכש שהגיעו, אלמוג בוזגלו ויניב דוד, שידרגו את הקבוצה פלאים, הבחורים השתלבו במערך בקלות וחשוב מכך, השתלבו חברתית. כיום לקביליו יפו יש כמעט על כל עמדה שני שחקנים טובים שיכולים להישלח להרכב למלא כל משימה.

                    בוזגלו. השתלב היטב חברתית ומקצועית. (צילום: לירן דורף)

הרוגע הזה של זאדה, הוא משהו שלא מלמדים בקורס הפרו של המאמנים. "אנחנו חושבים שהוא לוקח סמים" אמרו בקבוצה, בצחוק כמובן, מה שמעיד יותר מכל על כך שהחבר'ה לא יודעים איך לאכול את המאמן, שפשוט מסרב להיכנע לאויב הגדול ביותר מאז ומעולם של קביליו יפו: הלחץ.

המשחק השבוע מול קטמון, היה סוג של סגירת מעגל על תקופה של חמישה עשר מחזורים, מאז שהתחולל ביפו השינוי הגדול. אפשר להוסיף לשורה הסטטיסטית גם את 33 השערים שכבשה יפו (ארבעה בלבד עד המחזור השביעי), אשר הציבו אותה במקום השני בטבלת הכובשות (בצוותא עם עמישב) ובמקום השלישי בליגה.

הניצחון על הפועל קטמון נתן ליפו הרבה יותר משלוש נקודות. הוא נתן לשחקנים את האמונה שהם באמת יכולים להיות הכי טובים בליגה, אם רק ירצו. "זה היה יכול להיגמר גם שלוש או ארבע" אמרו ביפו על הניצחון, אבל גם 0:1 קטן מספיק, מול הקבוצה שעוד לא הפסידה השנה. בסיטואציה מסוימת, קטמון ויפו ייפגשו בעונה הבאה בלאומית, ונוכל להמשיך ליהנות מהקלאסיקו של ליגה א' גם שם.

                שחקני יפו חוגגים ניצחון על קטמון. שני שחקנים טובים על כל עמדה (צילום: לירן דורף)

השבוע תפגוש יפו את בית"ר כפ"ס החזקה. בסיבוב הקודם כפ"ס כבר הובילה 0:2 ביפו, אך אז משהו התעורר, הרוח הבולגרית חזרה לאצטדיון חולון חדש, ויפו החלה לשחק כדורגל, סוף סוף, אחרי שמונה מחזורים. שלושה שערים במחצית השנייה הביאו ליפו ניצחון ענק, שאולי עשה את התפנית בדרך של הקבוצה. ניצחון נוסף על כפ"ס, יציב את יפו במקום השני (!) בליגה. מי היה מאמין?

כל שנותר הוא לשבת ולחכות, לראות אם סיפור הסינדרלה של יפו יושלם סופית, והקבוצה אכן תעמוד במשימה אשר הציבה לעצמה בתחילת העונה – העפלה ללאומית. גם אם זה לא יקרה השנה, אם יפו תמשיך בדרך שלה, היא תגיע לשם בקלות בעונה הבאה, גם בלי פלייאוף.