ככה פתאום בגיל 41 , באמצע העבודה כמנהל רשת המחשוב של חברת "מוצרי מעברות בע"מ" שביומיום מייצרת בעיקר אוכל לתינוקות, בונזו לכלבים ותוספי תזונה לשאר יצורי הארץ, הגיע הטלפון כשבקו השני הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה: "רוצה לאמן את הנבחרת?"

אחרי שהבנתי שלא אבי לוזון על הקו אלא איציק, מנהל תפעול בחברה שמשמש גם כמנג'ר הקבוצה שלנו בליגה למקומות עבודה, הסכמתי מיד.
לאחר שעברתי על החוזים והתקציב (מנה שווארמה לשחקן בסיום משחק+פחית) ועל רשימת השחקנים, שבמקום מסי, אנייסטה ופיקה כוללת את רפי מייצור מטרנה, רז מהגינון, עומר מהנהלת חשבונות ויניב מנהל הייצור, התחלתי לעבוד על טקטיקות ומהלכים.

הליגה למקומות עבודה מעניינת ומאתגרת, להוציא כל יום שלישי בערב את השחקנים מבתיהם, משאירים מאחור ילדים קטנים ואישה אוהבת אך כועסת, ובאים לייצג את החברה הזוהרת שלהם, מוצרי מעברות, בגאווה מפתיעה ומשמחת, זה עניין לא פשוט.

החלק  הקשה ביותר הוא להתמודד על האליפות והגביע בלי לפגוע ברגשות הקבוצות שמולנו. אתה ממש לא רוצה לעצבן או להעליב שוטרי תנועה  או את עובדי רשות המיסים שמשחקים מולנו, אז אתה ממציא שיטות שבהם גם תנצח וגם כשתפגוש אותם ברחוב, בתפקיד, יחייכו אלייך ולא מתוך "זמן הנקמה הגיע". גם חברת חשמל ביריבות (להם התקציב כולל, שימו לב, גם גלידה לקינוח) , והקנס שלהם מגיע אליי הביתה בחשבון הדו חודשי, גם אם אנצח וגם אם לא.

כשטווח הגילאים של חבריי לקבוצה נע בין 21-46, והכושר הגופני בהתאם, החוויה הופכת לקשה, מאתגרת, ומשעשעת בו זמנית. למוריניו בריאל אין את הבעיות האלה, וגם לא את הסיפוק הזה. זאת הסיבה שאם תגיע אליי הצעה מריאל לאימון,  אסרב בנימוס ואתו הסליחה. שם לא נותנים לך מנה שווארמה בסוף כל משחק, ותירוץ לרדת לאילת כחלק משבוע העבודה.
טיפ קטן למאמנים עתידיים, כשהקבוצה מנצחת, השחקנים מחמיאים אחד לשני על משחק מצוין, וכשמפסידים, יש אשם אחד, נחשו מי?

חייב לסיים, לבוס יש תקלה במחשב וכמה כוסות בכיור...