אנדרסון ווסט נחשב בזמנו כהבטחה גדולה במכבי חיפה. אלישע לוי הביא אותו כקונטרה לדקל קינן וליאוניד קרופניק, אך ויתר עליו די מהר, מה גם שהוא נפצע ולא שיחק שנתיים. העונה נחת ווסט במכבי בת ים ואצל חלוץ הירוקים בעבר, איתי מרדכי, שמשמש כמאמן הקבוצה הבת ימית. ומה הלאה? "החלום הוא צ'לסי", אומר ווסט.

אנדרסון ווסט עמד בתחנת הרכבת בתל אביב. שבת המלכה התקרבה והלכה והרכבת שהייתה אמורה לקחת אותו לחיפה הפליגה לדרכה. גם זו שאחריה מיהרה צפונה בקול שקשוק קרונות. הוא היה שמח לעשות את דרכו לעבר הכרמל, להתכרבל על אחד המושבים, לשים אוזניות ולשמוע כל הדרך את מוסיקת ההיפ~הופ שהוא אוהב - אך המעות שבכיסו לא הספיקו כדי רכישת כרטיס.
בדירה המרוהטת בפשטות בחיפה חיכו לו חנה, בת זוגו הישראלית, ובתם הקטנה, סילבר. ווסט התגעגע. בכל זאת, הוא לא ראה אותן לאורך שבוע מחנה האימונים. בערבים הוא היה מתקשר אליהן מחדר במוטל הבת ימי הזול ששכר נשיא המועדון יוסי אלקובי. עם חנה הוא היה משוחח קצת באנגלית ועם סילבר היה מקשקש בשפה בה זאטוטות בנות שנה וחצי מפטפטות.
הוא הציץ בשעון ונע בחוסר נוחות. סביבו התגודדו חבריו הצעירים לקבוצה, בוגרי מחלקת הנוער של מכבי חיפה שהלכו עד לבת ים בעקבות חליל הקסם של איתי מרדכי. באותו שישי בצהריים הם נמצאו במצב זהה לשלו, תקועים בתחנה בלי כסף לכרטיס. אבל להם לפחות היה אחד את השני. ווסט, שבשנתיים וחצי שלו בארץ הקודש לא למד כהלכה את השפה העברית, נשאר שם בצד.
קשה לדעת מה עבר בראשו באותם הרגעים. בכל זאת, כמה מאתנו הם בוחני לב וכליות? אבל יכול להיות שהוא הרהר על המדרון התלול בו הקריירה שלו התגלגלה מאז הגיע לישראל מניגריה על תקן הצעיר שעוד יפרוץ ויימכר למועדון אירופי גדול בסכום מוגזם.

ותודה לסופרמרקט

אנדרסון אבימו ווסט, המשחק בתפקיד הבלם, החל את צעדיו הראשוני בקבוצה הניגרית ביילסה יונייטד. המדובר בקבוצה המשחקת בעיר הבירה של ניגריה, לאגוס. "למרות שהרבה שחקנים ניגרים יוצאים לשחק במועדונים מחוץ למדינה, עדיין נשארים לא מעט שחקנים טובים בניגריה", מנתח ווסט. "לא כולם רוצים לעזוב את הוריהם ומשפחתם, ולמרות שמשתכרים בכדורגל הניגרי סכומים נמוכים, הם נשארים. השחקנים בליגה הניגרית יותר מוכשרים, אבל הליגה הישראלית יותר מאורגנת והמשכורות יותר גבוהות".
הוא הגיע למכבי חיפה בתחילת 2009, בחלון ההעברות של החורף. בזמנו נחשב כעוד הברקה של סוכן השחקנים פיני זהבי. דובר עליו כמי שייתן פייט לצמד הבלמים דקל קינן וליאוניד קרופניק, אבל המאמן אלישע לוי לא נפל מהרגליים וקרופניק הועדף על פניו באופן בולט. ווסט שיחק בחיפה חמישה משחקים בסך הכל, מתוכם שלושה בליגה, אחד בגביע ואחד בגביע הטוטו. בשאר הזמן הוא השקיף מהיציע על הנעשה. "בקושי נתנו לי הזדמנות להוכיח מה אני שווה", הוא אמר ל"ספורט הארץ" בסיום אותה עונה. "בהתחלה כולם החמיאו לי ואמרו לי שאני טוב, ופתאום, ביום אחד, מחליטים שאני לא מספיק טוב. סתם ככה, בלי לתת לי הזדמנות אמיתית. הרגשתי רע מאוד לשבת ביציע ולא לשחק. הגיע לי לקבל צ'אנס. אחרי כל משחק ראיתי בווידיאו את הקבוצה וידעתי שיכולתי לתרום יותר משחקנים אחרים ששיחקו, או לפחות כמוהם. את התקופה הזאת אני צריך לשכוח מהר".
כיום, ממרחק של שנתיים, ווסט הרבה יותר מפויס, או אולי למד בדרך הקשה את אומנות הפוליטיקלי קורקט. "אני לא נוטר טינה", הוא אמר השבוע. "החלום של כמעט כל שחקן כאן בישראל הוא לשחק במכבי חיפה. זה המועדון הטוב במדינה".
כמו לא מעט שחקני חיזוק אפריקאיים, עולה התהייה לגבי גילו האמיתי. כשהגיע לארץ לפני כשנתיים וחצי הצהיר כי הוא בן 19, אם כי ברישומי ההתאחדות הניגרית עלה כי הוא בן 24 (כלומר, כיום צריך להיות בן 26 וחצי). ווסט, אגב, ממשיך לטעון בתוקף כי הגיע לארץ כשהוא בן 19, וכיום, לדבריו, הוא בן 21.
בסוף אותה עונה חיפה העבירה אותו למכבי אחי נצרת, שם היה אמור לצבור ניסיון ולהתחשל. אך הגורל הכין לו תעלול וכבר בתחילת אותה עונה הוא נפצע וקרע את הרצועה הצולבת בברכו. השיקום היה ארוך והוא הושבת עד סוף אותה עונה. גם בתחילת העונה שעברה, 2010/11, הוא לא היה כשיר לחלוטין וכשכן החלים במהלך העונה, איש לא רצה להמר על שחקן שכשירותו מוטלת בספק.
מי ששימשה לו משענת באותה תקופה קשה הייתה חנה, חברתו החיפאית בת ה-26 ואם בתם המשותפת. "נפגשנו בסופרמרקט, זה היה שלושה חודשים לאחר שהגעתי לישראל", מחייך ווסט. "אנחנו ביחד שנתיים וגרים בדירה שכורה בחיפה. מכבי בת ים אמורה בקרוב לשכור לי דירה בבת ים או בחולון וחנה, שהיא מדריכת אירובי, תנסה למצוא כאן עבודה. בכלל, אתם הישראלים יש לכם מזל. הבנות כאן יפהפיות, יותר מהניגריות. גם ישראל, למרות שאתם אוהבים להתלונן, היא מדינה מקסימה, יפה, אנשים טובים, גורמים לך להרגיש בבית".


"זה המועדון הטוב במדינה". ווסט במדי מכבי חיפה (צילום:וואלה ספורט)

"איבדתי זמן יקר"

בסופו של דבר מי שכן החליט לתת לו צ'אנס הוא איתי מרדכי, שנחשף ליכולתו של ווסט מהתקופה בה אימן את הנוער של מכבי חיפה. חישוב זריז מגלה כי ווסט כמעט ולא שיחק החל מהחצי השני של עונת 2008/09 ועד עצם היום הזה. "נפצעתי, איבדתי זמן יקר ואני מקווה למצוא מחדש את מקומי במועדון גדול – בחיפה או בכל מקום אחר בישראל או באירופה", הוא מקווה. "אם תדבר אתי בעוד כמה שנים, אני מקווה להיות שחקן כדורגל לגיטימי במועדון מוביל באירופה, רצוי בצ'לסי. בינתיים אני בבת ים".
את העיר בת ים ווסט טרם זכה להכיר לעומק. "בשלב הזה", הוא אומר, "אני מגיע מחיפה לאימון באצטדיון ובחזרה הביתה ברכבת. המרחקים פה הם מיניאטוריים, בלאגוס לבדה חיים 20 מיליון אנשים. לאגוס, אגב, פחות מודרנית מתל אביב, אבל יותר מודרנית מחיפה".
את הניהול במועדון הכדורגל העירוני של בת ים, מאידך גיסא, הוא מכיר היטב, כשהויה דולורוזה שעבר ביום שישי ההוא ברכבת היא רק דוגמה מייצגת. אגב, למי שתהה איך נגמר שם הסיפור, נזכיר שהנשיא יוסי אלקובי הופיע בתחנת הרכבת כמעט ברגע האחרון ונתן לכל שחקן 300 שקל, עבור כרטיס ובזבוזים.
אם הכל היה דופק כמו שצריך, בשלב הזה של הקריירה ווסט כבר היה אמור להיות שחקן גדול. יש לו את מלוא הפוטנציאל ואפשר להניח שהוא חש פספוס מכך שכרגע הוא תקוע בקבוצה קטנה ומבורדקת מהליגה השנייה, שאפילו כרטיס לרכבת לא מסדרת לו. לפחות מהשפה לחוץ, ווסט משתדל להראות שהמצב בשליטה. "מכבי בת ים אמנם לא קבוצה גדולה ובלי הרבה כסף, אבל הם עושים מאמצים גדולים להיות יותר מסודרים, לא כולם מכבי חיפה", הוא אומר. "אני מאמין שאשיג במכבי בת ים את מה שאני רוצה - במה, חשיפה, דקות משחק ואפשרות להשתפר. אמנם אני פה זמן קצר, אבל מתייחסים אליי כמו לבן משפחה. המאמן שלנו איתי מרדכי מאמין בי ובכלל מאמין בשחקנים צעירים".


לעדכונים נוספים מאיזור בת ים לחץ כאן