אחרי עשרות כיבושים בשתי הליגות הבכירות, אופיר חיים יורד העונה לליגה השלישית וישדרג את הפועל מרמורק. בריאיון מיוחד הוא נזכר בעונת הגלאקטיקוס של מכבי ת"א, כואב שלא שיחק בנבחרת וחושף את הקשיים בגידול בן הסובל מהפרעה התפתחותית.



בגיל 36, אופיר חיים משנה פאזה. אחרי שכיכב בלא מעט קבוצות בשתי הליגות הראשונות (כולל עונה אחת באיסטנבולספור הטורקית) וכבש עשרות שערים, יורד החלוץ הוותיק לליגה השלישית, היישר אל זרועותיו של חנן עדני והפועל מרמורק.
חיים, שגדל במכבי ת"א, נזכר בראיון מיוחד בקריירה העשירה שלו, מספר על הבן שסובל מהפרעה התפתחותית וגם על החמצת הקריירה: ללבוש, ולו פעם אחת באימון, את חולצת נבחרת ישראל.


אופיר, אתה ממש כמו כל הכוכבים שמגיעים לעונת פרישה. דומה לרונאלדו שסיים את הקריירה בברזיל.
"אני באמת חושב ככה, כמובן שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל אני חושב שמגיע למרמורק שחקן ליגת העל והם יראו את זה גם בדשא".



מועדון משפחתי

שעת בוקר במרכז העיר רחובות. העיר עמוסת מכוניות ומציאת חנייה מסתברת כמשימה לא פשוטה. אופיר חיים, בן 36, מגיע מראשון לציון כשהוא רכוב על אופנוע. עם הקסדה בידו הוא נכנס לבית הקפה השכונתי "לול". המלצר, אוהד מרמורק, מיד מזהה את הכוכב הוותיק.

איך אתה מרגיש עם המעבר למרמורק?
"לא קל, זה משהו אחר, התחושות הן שזה סוף הקריירה המקצוענית, אבל כמו בכל הקריירה אני אתן את כל כולי לקבוצה. אין אצלי קיצורי דרך והנחות, אני מקצוען עד הסוף. ברגע שחתמתי כל כולי במרמורק ואני אעזור להם הרבה. הגעתי למועדון משפחתי, לא מקצועני ברמות שאני מכיר, אבל, הייתי בתחילת הקריירה בנס ציונה אז זה לא רחוק ממה שזכור לי משם".
למה מרמורק ולא קבוצה אחרת?
"זה קרוב לבית, המשחקים בימי שישי והאימונים בשעות מאוחרות וזה התאים לי. אני חושב שזאת התחנה האחרונה. זה גם מסתדר לי עם הדרך החדשה שבחרתי - לאמן ילדים בבית הספר לכדורגל".
חנן עדני אומר שבעוד שנתיים הוא פורש ביחד איתך.
"כל עוד אני ארגיש בסדר עם הגוף שלי ושאני יכול להתמודד עם הצעירים, אני אמשיך. יש לו את הראייה שלו על כדורגל וצריך לכבד את זה. הוא המון שנים בתחום. כיף לשבת איתו ולשמוע את הדעות שלו, גם אם אתה מסכים איתו או לא. עוד לא פגשתי בנאדם כזה וזה טוב לראות גם דברים כאלה, הוא מישהו מאוד מיוחד".
הכרת את המאמן צחי טיאר?
"לא התאמנתי איתו בעבר, שמעתי עליו דברים טובים, והיום אני יכול להגיד לך שהיו לי הרבה מאמנים בקריירה ולא נתקלתי בהרבה רצינות כמו שלצחי יש. רואים שהכדורגל זורם לו בעורקים והוא חי אותו. אלי גוטמן, למשל, לא ישן וצופה בקלטות מהבוקר עד הערב, וצחי מזכיר לי מאוד את גוטמן. יש הרבה מאמנים חאפרים שבאים לעבודה ולא לעבוד. אני הגעתי למכבי נתניה בתקופה שאלי גוטמן אימן שם, בגיל 25, ורק אז הבנתי את הכדורגל. הייתי אצל מאמנים גדולים לפני כן, אחד מהם אימן את צ'לסי (אברהם גרנט, א"ל), ובתקופתו לא הבנתי את המשחק בכלל. למה לוחצים ולמה הולכים אחורה? מתי מניעים את הכדור? לצחי יש את זה. אתה רואה שהוא מתייחס למרמורק ולמכבי חיפה כאילו זה אותו דבר וככה הדברים צריכים להיות, זה מקרין לשחקנים. ברגע שאתה מקרין לשחקנים שבשבילך מרמורק היא כמו מכבי חיפה והשאיפות שלך גבוהות, השחקנים יפנימו ויקבלו את זה, זה משפיע עליהם".
מה יהיה הערך מוסף שתביא למרמורק?
"קודם כל הם מקבלים עוד מאמן על המגרש. גם צחי וגם חנן אומרים להם את זה. אני רואה הרבה דברים במשחק, בהבנה של הצעירים. יש כאלה שיש להם כישרון ויש כאלה שפחות מוכשרים. עם הבנה וחוכמת משחק אפשר להגיע רחוק. כשאני אהיה מאמן אני אבחר את השחקנים קודם כל לפי הבנת המשחק וחוכמת המשחק שלהם ואחרי זה וכל השאר".
מה היית רוצה שיקרה העונה?
"לנצח את המשחק הראשון, כדי שייתן לנו ביטחון להמשך. פעם שאלו את מוריניו כשהוא הגיע לצ'לסי, מה אתה רוצה לעשות? הוא אמר לנצח את המשחק הראשון. אמרו לו 'ומה אחרי המשחק הראשון', הוא השיב לנצח גם אותו. ככה גם אני רוצה במרמורק".

יו"ר מרמורק, חנן עדני, מבסוט מהעסקה ועדיין לא מאמין שהצליח להנחית בשכונה הרחובותית שחקן ברמה כמו אופיר חיים.
"בא למרמורק שחקן ליגת העל, לא שחקן בליגה השנייה", אומר חנן עדני ומציין כי לא האמין ששחקן בסדר גודל כזה יגיע לקבוצתו. במהלך המשא ומתן על הפרטים האחרונים בחוזה בין החלוץ אופיר חיים להפועל מרמורק, התקשר עדני לאחד מחבריו ואמר: "אני לא מאמין, אופיר חיים יושב אצלי במשרד, אנחנו מנהלים משא ומתן". למעשה עד אותה פנייה מעדני לחיים, שנעשתה בתיווכו של הבלם רועי סבג, חיים לא חשב שיגיע לשחק בשכונה הרחובותית מליגה א'.

 
לא האמין ששחקן כזה יגיע למרמורק. חנן עדני.


סוגיית השש בש

בגיל 36, כשהוא מביט לאחור, אופיר חיים מרוצה מהקריירה המרשימה שלו. ארבע עליות ליגה עם עירוני ראשל"צ, מכבי יפו, ופעמיים עם הפועל באר שבע, עונה אחת בטורקיה, חזרה למכבי תל אביב בעונת הגלאקטיקוס 2005/6 בה שיחק לצד כוכבים כמו אייל ברקוביץ', ג'ובאני רוסו ואבי נמני. בקריירה הבאר שבעית, למשל, כבש חיים שלושער נגד מכבי ת"א בבלומפילד ושלושער נגד בית"ר בטדי.

ספר על עונת הגלאקטיקוס במכבי ת"א.
"שיחקתי עם אייל ברקוביץ', ובשבילי זה היה כמו הגשמת חלום. הייתי מנקודות האור הבודדות בעונה הזאת. כיף להתאמן עם שחקנים כאלה גדולים, אתה רואה להם את הווינריות בעיניים ומרגיש את הנשמה שלהם במגרש".
מה לקחת מברקוביץ'?
"כשהפסדנו כולם היו עצובים כי ככה זה בכדורגל הישראלי, אתה צריך להיראות שלושה ימים עצוב, כי אם לא, יגידו שאתה מזלזל בכדורגל ובאוהדים. אייל, שבא מהפרמייר ליג, אמר לנו 'חבר'ה, נגמר המשחק, כולם רצו לנצח, אין פה מישהו שלא רצה לנצח, תרימו את הראש ויאללה למשחק הבא'. זה הדבר הנכון שאני לוקח איתי".
איך הדברים נראו בחדר ההלבשה?
"בלא מעט קבוצות, שחקנים שמגיעים לפני האימון משחקים שש בש. ככה זה במשך כל השבוע, אבל אם הקבוצה הפסידה את המשחק, בהנהלה מוציאים את השש בש מהחדר הלבשה, למה? כי הם זלזלו ושיחקו שש בש? אין קשר בין הדברים. ברגע ששחקן מגיע למצב שבגלל שש בש או בגלל מוסיקה שהוא שומע הוא לא נראה טוב בשבת, זה מצחיק. להיפך, האנרגיות שאתה מביא מחדר הלבשה מגיעות למגרש, זה משהו שיכול לעזור. לא צריך להוריד את הראש אחרי הפסד ולאבד מהביטחון. יש פה דבר בכדורגל הישראלי, שצריך להוקיע אותו וזה מתחיל מלמעלה. כשקבוצה מפסידה לבוא ולתת בראש לשחקנים ולקנוס אותם - למה? אם אתה מרגיש ששחקן עולה למגרש ולא נותן מאה אחוז, תנפה אותו מהקבוצה. אבל אם אתה מרגיש בתור מאמן, ששחקן נתן מאה אחוז ולא הלך במגרש, אין מה לעשות, זה קורה. יש גם קבוצות טובות יותר. בתור מאמן זה הדבר הראשון שאני אעשה. היו לי שנים של פרמיות באלפי שקלים על ניצחון, נו, אז הייתי עולה על הדשא וחושב על הפרמיה הזאת? לא. שחקן שעולה על הדשא לא צריך לחשוב על כסף בכלל, כי אתה בא מהכיף ומשחק בשביל לנצח. לא יעזור אם תקנוס את השחקן במאה נקודות, הוא לא יהיה יותר טוב".
מה ההחמצה הכי גדולה בקריירה שלך?
"נבחרת ישראל. זאת הנקודה הכי כואבת בקריירה שלי. הייתי מלך השערים של הליגה כששיחקתי בבאר שבע, באותה תקופה הייתי החלוץ הכי טוב בארץ. המאמן אז אברהם גרנט, שכבודו במקומו מונח, שלף שחקנים שאני לא יודע מאיפה, אבל כל מאמן עושה טעויות ואיתי גרנט טעה. זה משהו שילווה אותי כל החיים, הפספוס הזה. היום אני רואה את הזימונים שיש ולא רק היום, בלי לפגוע, ואלה זימונים מצחיקים. בנאדם נותן ארבעה שערים בליגה וכבר מזמנים אותו לאימון בנבחרת. רציתי ללבוש את החולצה של הנבחרת פעם אחת באימון, לא הופעה בכלל, ולא זכיתי. זה כואב כי נתתי כמה עונות שיא".

כעשר קבוצות עבר חיים במהלך הקריירה בה לא תמיד הדברים הלכו כמו שרצה. לא פעם שמע שהוא לא בתוכניות של המאמן, ובבאר שבע, למשל, היה זה דווקא אחרי עונה טובה. אבל הוא לא נשבר ויש לו דרך מיוחדת להתמודד עם הדברים. "הייתה לי עונת שיא בהפועל באר שבע", הוא נזכר, "ואז נפצעתי וחזרתי באמצע העונה. גיא לוי, שאימן את הקבוצה, אמר לי 'לך הביתה' וכשאומרים לי לך הביתה, אני מקבל את הסיבוב ועושה טוויסט. שמתי את התמונה שלו על המקרר, ובכל פעם שעברתי ליד המקרר אמרתי 'אל תדאג, בוא נראה מי ילך הביתה ראשון' ואז אני נכנס לטירוף. הפציעה בברך מאוד כאבה, לא יכולתי לדרוך על הרגל, ראיתי כבר את הסוף, אבל לא ויתרתי ועבדתי עם עידו הפיזיותרפיסט של מכבי ת"א, שעשה לי טיפולים, וחזרתי. הפועל באר שבע היו בצרות, הם היו מקום שישי כשהגעתי. גיא לוי, שהוא מאמן מצוין, לא האמין שאצליח לחזור, נכנסתי ועשיתי חצי עונה מדהימה".

מהם הרגעים הגדולים שאתה זוכר מהקריירה שלך?
"משחק העלייה עם הפועל באר שבע בתקופה של לופא קדוש, והמשחק ששיחקתי בבאר שבע עם גיא לוי, זה היה משחק הבית האחרון בעונה. כל וסרמיל (האצטדיון בבאר שבע) היה מפוצץ ובדקה 90 כבשתי את שער הניצחון 2-3. הרגשתי שניצחתי את העולם ושאלוהים אומר לי מגיע לך, קח את זה".

בשנה שעברה חיים סיים קורס מאמנים בווינגייט, ובראשון בספטמבר ייפתח מטעם החברה העירונית בראשון לציון בית ספר לכדורגל בהדרכתו ובניהולו.
"בשנה שעברה זה התחיל לעבור לי בראש", הוא מספר, "אמרתי לעצמי, יש לי ילד בן שש שהתחיל לשחק כדורגל, אני רואה את האימונים שמעבירים לו ואני חושב שיש לי כל כך הרבה מה לתת ולתרום לילדים. אני פותח את בית הספר לכדורגל דרך החברה העירונית בראשון לציון, אני חושב שזה הייעוד שלי בחיים. הכי חשוב לי זה לגרום לילדים שאאמן, בטווח הגילאים 5-10, ליהנות, ככה הם ירצו להישאר יותר וגם ההורים יהיו מרוצים מאוד, כי הילדים יבואו הביתה עייפים וילכו לישון מוקדם. יש לי המון סבלנות וגישה טובה לילדים, אז למה שלא אעשה את זה?".

ילד יפה תואר

וכשמדברים על סבלנות, אופיר חיים יודע היטב מהי. לפני עשר שנים, כשהיה בן 26, נולד בנו הבכור, אור, שסובל מהפרעה התפתחותית רחבת היקף בשם PDD. חיים למד המון על עצמו דרך ההתמודדות עם הקושי. "החיים לימדו אותי שצריך המון סבלנות", הוא אומר, "במיוחד לילדים. כל דבר שבא לאחרים בקלות ומהר, לבן שלי, אור, קורה לאט, אז מן הסתם צריך המון סבלנות. אני חושב שזה לימד אותי המון והיום אני יכול לתת הרבה מאוד לילדים".

במה אור שינה אותך?
"אור נתן לי פרופורציות לחיים. כשאור נולד עם הבעיה שממנה הוא סובל, זה היה ניפוץ הפנטזיה שלי כאבא, אתה צריך לדעת איך להתמודד עם המצב החדש. זה ילד ראשון, אתה צעיר ואתה לא יודע מאיפה זה בא לך בכלל. פתאום אתה מקבל סטירה מצלצלת, אבל זה חישל וחיזק אותי".
איך התמודדת עם המציאות החדשה?
"זה משנה את הבנאדם מהקצה אל הקצה, ואני יכול להגיד שהיו לי תקופות קשות שבהן התפרקתי. התפרקתי, לא הייתי אני, אבל, כשהייתי בא למגרש, כאילו כלום. אחד הפחדים שליוו את אשתי ואותי היו שגם הילד השני שלנו יסבול מאותה בעיה. אבל קיבלתי עוד שתי מתנות".
עם מי דיברת?
"זה כל הקטע. אני מצטייר כבנאדם חזק ואגרתי בפנים את הכל, אגרתי ולא הייתי מדבר על זה עם אף אחד כדי להקרין כוח לאנשים הסובבים אותי. בסופו של דבר זה התפוצץ. רק כשנולד הילד השני, הבנתי מה זה באמת לגדל ילד רגיל. אלה דברים שלא הכרתי קודם, הייתי בהלם שיש דברים כאלה בכלל".
איך זה היום?
"היום זה אחרת לגמרי. אני יכול להגיד שאני רואה את אור מהצד, ואני אומר לא יכול להיות שיש לו בעיה. הוא יפה תואר, חכם מאוד. אני משקיע בו את כל החיים".



לעדכונים נוספים מאיזור רחובות לחץ כאן