פרדי דגן ז"ל, כדורגלן העבר של הפועל כפר בלום והפועל קרית שמונה, הצליח לנצח את השואה והיה ממניחי אבני היסוד לכדורגל באצבע הגליל. רבים מכדורגלני האזור עברו תחת הדרכתו

 פרדי דגן ז”ל, איש כפר בלום, הלך לעולמו בשנה שעברה בגיל 85, לאחר מאבק במחלת הסרטן. פרדי דגן זכור לרבים ממגרשי הכדורגל. הוא נמנה על מקימי קבוצת הכדורגל של הפועל כפר בלום והיה לשחקן הגנה מצטיין בשורותיה ובהמשך בשורות הפועל קרית שמונה, בימים שהקבוצות שיחקו בליגת המשנה ובליגה השלישית של הכדורגל הישראלי. בהמשך עסק באימון ילדים ונוער במסגרות חוג ובמסגרות ליגה במסגרת הפועל כפר בלום ובמסגרת הפועל ועירוני קרית שמונה. הרבה מאוד כדורגלנים מפורסמים עברו תחת ידיו, בהם השוער דני עמוס והקשר אדריאן רוצ’ט. פרדי דגן איחד סביב האהבה לכדורגל ילדים ונערים מכל סוגי האוכלוסיות בגליל העליון, רבים מהם יצרו חברויות אמת שנמשכות עשרות שנים.



בכתבה באתר "הקשר הרב דורי", סיפר פרדי דוד על סיפור חייו ההירואי: "נולדתי בווינה שבאוסטריה, בשנת 1937. אני הבן של ארתור ושרה ואח לתשעה אחים, אני דובר גרמנית. אחרי כמה שנים שהיטלר עלה לשלטון, משפחתי ברחה לבלגיה. אמי השאירה אותי בבתי ילדים במנזר בו התחבאתי חמש שנים. בילדותי אף פעם לא חגגתי ימי הולדת וכמובן לא חגגתי את בר המצווה. החג היחידי שחגגנו היה ה-1 במאי. באותה תקופה נהגתי לשחק בסכינים ובאולרים עם הילדים האחרים. פריט שאני זוכר מאותה תקופה הוא נעליים שקיבלתי ממנהלת בתי הילדים וכל הזמן השווצתי בהם. אני זוכר שירים שהייתי שר ברוסית (שירי מלחמה) ששרו הפרטיזנים. התחביבים שלי היו כדורגל ולכתוב רומנים. אהבתי לחגוג את חג החנוכה במיוחד כי זה חג שמח ומפגש של הקהילה".

פרדי דגן משתף בתהליכים מרכזיים שעבר לאחר סיומה של המלחמה ובשנותיו הראשונות במדינה: "בשנת 1945 חזרתי לאוסטריה ופגשתי לראשונה את אמי. החלטתי להצטרף ללמוד בבית הספר בבריסל שבו מאוד אהבתי ללמוד. לאחר מכן למדתי בתיכון בווינה והצטיינתי במתמטיקה וכימיה. בבית הספר הזה הייתי היהודי היחיד. היה לי קשה בגלל דתי היהודית. בגיל 11 הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר ובגיל 14 החלטתי לעלות לארץ, אבל רק בשנת 1955 בגיל 18 עליתי לארץ לבדי בהתלהבות. לא היו לי קשיי קליטה. החלטתי לעבור לגור בקיבוץ דן ועבדתי כחשמלאי. לאחר מכן למדתי מחשבים. מגיל צעיר חלומי היה להקים מדינה לעם היהודי, אני גאה שעליתי ארצה לבד ואני מרגיש פה בבית – זהו אירוע משמעותי עבורי. בשנת 1956 התגייסתי לצנחנים, הייתי בין 200 הצנחנים הראשונים, עברתי קורס מ”כים – קורס מפקדי כיתה ואח”כ עברתי קורס קצינים. גם בצבא זרקתי סכינים כמו בילדותי. סיימתי בדרגת סרן. הורי חיפשו את שאר בני משפחתי: אחי ואחיותיי. רק בשנות השישים נודע לי שהוריי מצאו עוד אח שהוסתר בוינה בבית ילדים".

הכדורגלן אסף פחימה, בן קרית שמונה, מספר על פרדי המאמן: "פרדי היה מאמן שליכד ילדים מכל רחבי הגליל העליון, מהעיר, מהקיבוצים ומהמושבים. אני הגעתי אליו בהמלצת אבי, חנניה, שהספיק לשחק לצידו. פרדי היה מאמן מאוד קפדן, לא מסתפק בבינוניות. כשהיינו משחקים הוא היה רושם במחברת כל מיני נתונים מהמשחק. אחרי משחקים עשה איתנו שיחות וידע לשלוף נתונים ולהסביר לנו כל מיני השלכות של פעולות שעשינו. בכל פעם היינו נדהמים מזה, שהוא מצליח גם לנהל משחק ולא לפספס רישום של אף פרט. עם כמה שפרדי היה פדנט, הוא היה אדם מאוד חם ואוהב. מאוד אהבנו אותו. שמרתי איתו על קשר הרבה שנים. כשהגעתי לחופשה בארץ בתקופה ששיחקתי ברומניה נפגשתי איתו והוא כל כך שמח בשבילי. אדם יקר לא רק לספורט, אלא לחברה הישראלית כולה. יהי זכרו ברוך".