יורם מורג כתב "דאבל פס" סיפר על אביו, נחום מורגנשטרן ז"ל, שניצל בגיל 15 מידי הנאצים במחנות ההשמדה. התפילות, החיבור לארץ, התקווה והאהבה לכדורגל שהשריש במשפחתו עקב עברו בהפועל "הצעיר" חדרה, כדי שנזכור ולא נשכח

ביום שישי האחרון זכתה הפועל חדרה באליפות ליגה א' צפון, והעפילה לליגה הלאומית לאחר 20 שנות נדודים בליגות הנמוכות. עבורי העלייה הזו היא לא עוד עלייה, סיקור או התרגשות בוערת מהצלחה של קבוצה מסוימת. זה הרבה מעבר, זו סגירת מעגל עבורי וכך גם בשביל אבי, נחום, שהלך החודש לעולמו.

לאחר שאבי נחום ז"ל שרד את השואה, הוא עלה לארץ לבדו כשהיה בן 16 בלבד. כאחד העם ויחד עם רבים וטובים אחרים, מיד עם הגיעו ארצה, התגייס לפלוגות הלוחמות של "ההגנה" ועבר הכשרה צבאית בחדרה, במקום שבו היה בית הפועלות.

בזמן ההכשרה הצבאית וכחלק מהרצון להשתלב בהווי החברתי החדש, הצטרף אבי לקבוצת הפועל "הצעיר" חדרה, שם הצליח למשך שנה אחת לממש את אהבתו לכדורגל, ולעסוק בספורט שאותו כל כך אהב, וראה בו כדרך תרבות וחינוך. דרך החיים. זה הולך ומתעצם כשכל זאת קורה לאחר שבשואה איבד אבא את רוב משפחתו, כולל אמו וסבו שנרצחו מול עיניו בידי מרצחים ארורים.

כעבור שנה כשאבא היה בן 17, פרצה מלחמת השחרור. אבא נאלץ לעזוב הכל ולהלחם למען המדינה, למען הערכים ולמעננו, משפחתו וכלל עם ישראל שעומד ניצב איתן בגאווה עד היום. בזכותו אנחנו עומדים כאן. כמו לכל דבר טוב, יש סוף, ואבא נלחם ונפצע במלחמה, ובכך הסתיימה קריירת הכדורגל המאוד קצרה שלו.

אבא תמיד היה שם בכדי לספר בצורה גאה על השתלבותו, הישגיו והרוח של המועדון אותו כל כך אהב. הפועל "הצעיר" חדרה של 1946. אחד הסיפורים שנהג לספר ולהשריש בתת המודע של כל אחד מהמשפחה, מתקשר ישירות לעניין האסון הגדול ביותר של עם ישראל מאז ומעולם. השואה. גם כשהיה מספר, תמיד היה עושה זאת בסבר פנים נעימות, יפות, תמיד עם לפחות חצי חיוך מרוח על פניו. שמחת החיים שאפיינה את אבא.

מלא חדווה ואופטימיות היה אומר: "הכדורגל היה בשבילי סימן של חזרה לחיים ולשפיות מהגיהינום שהייתי בו. שיחקתי בקבוצה בתפקיד מגן ימני. הקבוצה הורכבה מנערים בני 16 עד 18 , ניצולי שואה שהגיעו ממחנות ההשמדה. לא הייתה אז ליגה סדירה, וגם לא אימונים באופן סדיר. מצאנו זמן לאימונים בזמן הפנוי הקצר שהיה לנו בזמן ההכשרה הצבאית. על נעלי כדורגל לא חלמנו בכלל ואפילו תלבושות לא היו, התאמנו עם "גופיות סבא" ומכנס קצר. המגרש היה מחול וכמעט בלי דשא, קורות השער היו מעץ והכדור היה כדור עור ישן. ברור שאף אחד לא דיבר על משכורות, זה לא היה קיים אז. הדבר היחיד שהביא אותנו אז למגרש הכדורגל זו הייתה האהבה שלנו למשחק".

גם כשלא היה כלום, הכדורגל היה מסמל הכל. כמו שאבא אמר, הרי מי בכלל חשב על כסף? על משכורות? שיחקו בשביל לשכוח, שיחקו בשביל להחזיק את החיוך עוד קצת זמן על הפנים, שיחקו בשביל הרעות, החדווה, הספורטיביות, וכן, גם בשביל שמירה על צלם אנוש. אין לי ספק שאבא שמח מהמקום בו הוא נמצא עכשיו על העלייה של הפועל חדרה לליגה הלאומית. הוא שמח על כך שיש מי שממשיך את דרכם של אנשי הדור ההוא.

הפועל חדרה לא נולדה ביום שישי האחרון. הפועל חדרה חיה, קיימת ובועטת, עוד לפני עידן הזהב של שלום שוורץ ושאר השמות הגדולים של הקבוצה. הפועל חדרה הוקמה אי שם בשנות ה-40 לפני קום המדינה והיא כאן בכדי להישאר. שמח שאבא שלי, נחום מורג עליו השלום, זכה ולו לרגע להיות חלק מהפועל חדרה, אפילו לעונה אחת בקבוצת הנוער, אי שם בשנת 1946. בכדי שנזכור, ולא נשכח.