הסיבוב הראשון בלאומית הסתיים ואיתו סופ"ש עם מספר מסקנות. לאן נעלמו ההבטחות של ברקוביץ'? מדוע קטמון לא הפיקה לקחים מהירידה הקודמת? ולמה בעל הבית השתגע ברמת השרון? סיכום המחזור בשלוש אנקדוטות

 הסיבוב הראשון בליגה הלאומית תם ואיתו המחזור ה-15 שהביא איתו מספר נקודות מעניינות שחובה להעלותן על כתב. אז נכון, אפשר לדבר על הריצה של נתניה בדרך הבטוחה חזרה לליגת העל או על העובדה שרמת גן הפסיקה להרשית בצרורות כמו בפתיחת העונה אך המחזור האחרון שם זרקור ענק דווקא על קבוצות אחרות.

1. ברקוביץ' לאן נעלמו ההבטחות?
כשאייל ברקוביץ' הגיע לראשון לציון הוא הבטיח שני דברים. בראשון הוא עמד לחלוטין כשקבע מדיניות נטולת זרים בקבוצה אשר תהיה על בסיס כחול לבן, אמר ועשה. אבל באותה נשימה הוא הבטיח משחק התקפי, אטרקטיבי ונטול 0:0 כיאה לגישתו כשחקן. בפועל, ראשל"צ כבשה הכי מעט בליגה! (13 שערי זכות בלבד) וזה עם חלק קידמי מבטיח ולא זול בדמותם של קדוסי, אבו ניל, נס זמיר, שון מלכה ומיכאל זנדברג. הקבוצה של לבנדה ליקטה בחמישה מחזורים האחרונים 2 נקודות משתי תוצאות אפס אפס(כמה מפתיע) והבקיעה רק שער בודד!. מקבוצה שכרגע נטולת יומרות, לא תעלה ולא תרד, צריך ואף הכרחי לקבל הרבה יותר תפוקה במספרים, לטיפולך "הקוסם".

2. אוי קטמון, לאן נעלמה הפקת הלקחים?
לפני כשלוש שנים קטמון ירדה בחזרה לליגה א' לאחר עונה בודדת בלאומית, אז שי אהרון עוד שיחק על הדשא. קטמון ירדה, הפיקה לקחים היטב, עלתה מיד בחזרה ולמרות פתיחת עונה זוועתית, היא ידעה להיפרד בזמן מאסף נימני ולהביא את האיש הנכון בזמן המתאים, פרדי דוד שלא רק השאיר אותה בכבוד בליגה, הוא אפילו עשה איתה פלייאוף עליון.
השנה, משהו קרה. דוד שלרוב לא נופל בזרים, שגה קשות בכל הרכש יחד עם אותו שי אהרון, כיום המנהל המקצועי במועדון. על הזרים שהגיעו לקטמון עדיף שלא להרחיב מכיוון שהם כבר אינם כאן אבל גם בגזרת הישראלים רשמה קטמון כשלון חרוץ.

לירן ז'אן הגיע מהספסל של הפועל כפר סבא, תומר אלבז הגיע מעונה בינונית ומטה בבני לוד ולא נדבר על דניאל רומיץ' שעשה איזה ביקור קצר בכותל וחזר לקרואטיה. שלושתם עלו לירושלמים לא מעט כסף ולא הניבו שום דבר בתמורה.
זה לא נגמר פה, סיידוף עשה עונה בינונית למדי אשתקד בשערה של קטמון, בצעד נכון הביאו בקטמון את דניאל מכלוף, שוער עם עבר בלאומית ואחרי עונה טובה מאוד במדי הכח בליגה א' דרום, על הנייר תחרות צמודה אבל למרות שמדד הספיגות לא עוצר, מכלוף לא קיבל ולו הזדמנות אחת בליגה להוכיח את עצמו.

תוסיפו לזה ששי חדד(שכבר הספיק להיפצע וייעדר כחודשיים) לא אותו שחקן הזכור מבית"ר, שברוכיאן לא בפוקוס מנטלי לאחר מה שעבר ופציעתו של מיקו ממן שהיה אולי בכושר הטוב ביותר בקבוצה ותקבלו קבוצה מוכה וחבולה שרק מחכה לחלון ההעברות בינואר(ניבאלדו לא יספיק) כדי לשפר עמדות.
למרות כל זאת, קטמון לא תרד. היא לא תרד בגלל הקהל הנפלא שלה ובעיקר בגלל אדם יקר אחד שעושה ימים כלילות עבור הקבוצה הזו ושמו בישראל בני סיוון. כמה דולרים שהוא יצטרך להוציא בעוד שבועיים כדי להבטיח את עתידה בלאומית הוא יוציא, נותרה רק התקווה שיידעו שם להשכיל בבחירת המאמן והשחקנים.

3. בעל הבית השתגע, גרסת רמת השרון
תאמינו או לא, רמת השרון מכוונת לשיא חדש. חיים שאבו הוא המאמן החמישי! שמגיע לקבוצה ב 18 החודשים האחרונים, חמישי מאז נחשו מי? אותו חיים שאבו. זה התחיל בפיטוריו המיותרים של ליאור זדה לאחר שהוציא את כל מה שאפשר מסגל מאוד אפרורי שעוד איבד בדרך את השחקן הכי טוב בקבוצה(צלישר) וסיים את העונה עם עידן בראון על הקווים ובמקומו הטבעי, השרדות ברגע האחרון.

בראון כמובן לא נותר בקבוצה ובמקומו הגיע בן בית בדמותו של מנחם קורצקי, ההתחלה הייתה טובה, אפילו טובה מדי ויצרה ציפיות לא ריאליות מסגל עם תקציב נמוך ומועדון נטול קהל. קורצקי הריח את מה שעומד לבוא ועזב. הרולטה נפלה על דודו אברהם שישב לו בכיסא הנוח של עוזר המאמן בכפר סבא אצל מימר ועשה טעות קשה כשהחליט להמר על רמת השרון. אז נכון, אברהם לא הביא תוצאות אבל בסגל הנוכחי רמת השרון נמצאת בדיוק במקום הריאלי שלה, פלוס מינוס 2-3 נקודות.

וכעת שאנחנו רק בדצמבר להזכירכם, מגיע החמישי בתור והוא אותו חיים שאבו אליו התגעגעו כל כך. אם המחשבה ברמת השרון היא שמכאן והלאה הקבוצה תצבור נצחונות ללא סוף, תתאקלמו למציאות, גם העונה תהיה במקסימום הישרדות בלאומית, אולי מעט יותר בנינוחות מאשתקד אך הישרדות ותו לא.