"משברים" הם חלק בלתי נפרד מעולמנו ומעולם הספורטאים שמבינינו. איך מתמודדים עם "משבר" תוך כדי משחק? מה עושים אם מדובר בתקופה לא טובה? לקרוא מה שלמטה מכאן, וליישם בפועל. פשוט מאוד - רק ליישם

"משברים" הם חלק בלתי נפרד משגרת חייו של הספורטאי. נכון, גם בחיים "הרגילים" אנו חווים משברים, אך לרוב אף אחד לא יודע על כך חוץ מהחוג הקרוב. בעולם הספורט הכל גלוי וחשוף. וככל שענף הספורט פופולארי ומתוקשר יותר, כך גם ה"משברים" מרכזים תשומת לב רבה יותר. אם כן, לחשיפה גדולה יותר יש גם מחיר כבד יותר כשמדברים על "לצאת ממשבר". הרבה עיניים בוחנות, העטים נשלפים והמקלדת לא מרחמת. אז איך מתמודדים עם המשבר כשזה מגיע?

ראשית דבר, בשום אופן לא מכנים זאת משבר. המילה נגזרת מהשורש ש.ב.ר ותמיד אבל תמיד צריך לזכור שמדובר בספורט. לכל אחד יש תקופה פחות טובה ורגעים פחות מוצלחים על המגרש, כי אם לא כך הרי שהספורט היה משעמם. אפשר לכנות זאת איך שרוצים, אך המילה "משבר" – מחוץ ללקסיקון הספורט חברים וחברות.

שנית, תלוי באופי הנסיבות. יש פעולות שחורצות ניצחונות או הפסדים, יש כאלה שניתן לתקן אותן מיד ואת אלה שלא, יש כאלה שהן רגעיות ויש את אלה שמתמשכות. כשג'ון טרי צלצל לאברם גרנט חודשיים לאחר שפספס פנדל מכריע בגמר ליגת האלופות לטובת צ'לסי שבעקבותיו חמק גם הגביע ליריבה, רק כדי לספר לו שהוא עדיין מתקשה להרדם בלילות ושזה עדיין לא יוצא לו מהראש, ענה לו אברם בפשטות: "עצתי לך היא שפשוט תתרגל ג'ון, כי זה ילווה אותך כל החיים. קבל זאת בחיוך עם כל הכאב העצום". כמה שנים אחר כך הניף ג'ון טרי את גביע האלופות עם אותה צ'לסי.

תמיד יהיו הרגעים הקטנים של פעולות תוך כדי משחק: מסירה לא טובה, החמצת שער בטוח, השמטת כדור של השוער, מהלך דרמטי ממש עם השריקה לסיום שקבע תוצאה של משחק לכאן או לשם. מה שכן עושים ברגעים כאלה זה להרים את הראש, לשדר ביטחון ועסקים כרגיל. כן ממשיכים לקחת יוזמה וכן מחפשים להיות יותר מעורבים. רצים יותר ונותנים יותר. גם עידוד עצמי ומחיאת כפיים לעצמך בהחלט יכולים לעזור. והכי חשוב – מתמקדים בפעולה הבאה ובזאת שאחריה ובזאת שאחריה.

ומה שלא עושים ברגעים כאלה שלא הולך, זה בוודאי לא מרכינים ראש בשום אופן!! לא צועקים על עצמך. לא עונים למי שמעיר לך. לא הופכים להיות אפאתיים ולא מעורבים. לא בורחים מאחריות לא מקטינים ראש. כמו בחיים כך גם בספורט, החיים הם רכבת הרים. אי אפשר כל הזמן להיות למעלה כמו שאי אפשר כל הזמן להיות למטה. התנודות הן אלה שנותנות לנו את הכוח והאדרנאלין להמשיך, אחרת הכל היה צפוי ומשעמם.

כשמוטי דניאל רק החל את הקריירה שלו כשחקן כדורסל במכבי תל אביב הגדולה, אני זוכר איך לאחר הפסד במשחק מכריע מאוד(בגילנו כבר קשה לזכור באיזה משחק מדובר), הוא פנה למראיין בתגובה לשאלה ואמר ש"לא נורא, ניסינו ונתנו את הכל, הפעם זה לא הספיק. לא קרה אסון גדול, ננסה לתקן בשנה הבאה". הוותרנות שלו על הניצחון כביכול ולא פחות מכך האופן המחוייך בו אמר זאת, הרתיחו את דמי בזמנו. מה זאת אומרת "לא נורא"?? הלו, זאת מכבי עלית תל אביב... תתעורר! המשך הקריירה של מוטי דניאל הייתה פנטסטית. תארים לרוב, נבחרת ישראל, שיאים למכביר, אפילו על האנ.בי.אי דובר בשלב מסוים.

וזה כל הסוד. להכניס לפרופורציה. להבין שאחרי פסגות מגיעים לפעמים תהומות ולאחר מכן שוב פסגה ושוב תהום,,, ובתווך יש את כל העשייה, היצירה והנתינה. אז כפי שנאמר - משבר? לא בעולם הספורט! כי עם כל הכאב והעצב הרגעי הגדול שתופס אותנו כשזה קורה, וזה קורה, זה חלק מהספורט. זו בעצם המהות של הספורט. אחרת לא היה מעניין ומרתק כל כך. קבלו הכל – אבל הכל - אם לא באהבה אז בוודאי בהבנה. מכאן ההצלחה מובטחת.